צניעות, לא מה שחשבתם!

אני רוצה לדבר איתכם על הצד האפל של צניעות. על קו הגבול הדק שבין צניעות לבין חוסר הערכה עצמית, ועל איך ומתי צניעות לא מאוזנת יכולה להפוך ל"ברקס" המרכזי בדרך למימוש החלומות שלנו.

ממש בימים אלה אני נעה בחוסר נוחות בכסא המשרדי שלי. אני צריכה להגיש בקרוב לגוף מסוים שאנחנו בקשר איתו, מסמך שבו אני מתארת, בין היתר, את ההישגים, הכישורים, וההצלחות שלי ושל גיל. מי שמכיר אפילו חלק מהפעילות שלנו בארץ ובעולם בשנים האחרונות, יודע שיש לי הרבה מה לכתוב בנושא הזה. אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי נעה בחוסר נוחות בכסא מצד לצד, מתגרדת, מתנשמת, קמה לעשות מתיחות, מתרגלת תנוחות יוגה, נתלית על מוט מתח שתלינו על הסף של אחת הדלתות, אז מה בדיוק הבעיה שלי?

זה מחזיר אותי לילדות שלי בגבעתיים. כמו בסרט "בחזרה לעתיד", לבית שבו גדלתי. בית שבו הערך של צניעות היה ערך עליון. במשך שנים שמעתי משפטים כמו: "עדיף פחות לדבר ויותר לעשות", וגם "אין צורך להתפאר ולעשות Show-off". או בשפה עממית "לא כדאי להוציא עיניים לאחרים" וגם "אל תפארי את עצמך, תני לאחרים לספר", ועוד ועוד משפטים מסוג זה שהחדירו עמוק בתת המודע שלי את הצורך להצניע, להסתיר, להחביא, ולגנוז את העוצמה והברק שטמונים בי. להישאר צנועה.

כמובן שהכל נעשה בכוונה טובה. אבל לקח לי שנים להשתחרר מהמנטרות האלה ומצורות החשיבה המגבילות המסתתרות בבסיסן ,כדי למצוא מחדש את קו הגבול הראוי שבין הכרה והערכה בכוחות הטמונים בי מצד אחד, לבין התפארות זולה ומיותרת מצד שני.

ואגלה לכם משהו, רק ביום שמצאתי את האיזון הנכון, התחילו לקרות קסמים בחיי. וזה מזכיר לי את כל האנשים המוכשרים שאנחנו פוגשים בסמינרים ובהרצאות שלנו בארץ ובעולם, חלקם עם פוטנציאל אדיר לחיים יוצאי דופן, אשר לא מוכנים להכיר בפה מלא בפני עצמם ביכולות ובכישורים שלהם. זו הסיבה שהם גם לא הולכים "עד הסוף" עם החלומות והשאיפות שלהם.

הקושי להכיר בגדולתם, הוא אשר גורם להם באופן טראגי לחוות תחושה של החמצה ופספוס. ואפילו כאשר הם כבר מוכנים לעשות משהו שונה, רבים מהם עוצרים שניה לפני שצריך לקפוץ למים. זהו מעגל קסמים מסוכן שבו תכונה טובה ותמימה לכאורה, צניעות לא מאוזנת במקרה הזה, הופכת למחסום סמוי שלא מאפשר לנו "להמריא" אל החיים שנועדנו לחיות, ולהוסיף ערך חיובי לעולם. אני פוגשת את "הצנועים" כמעט בכל מקום, על הבמה, בחיי היום יום, חברים, לקוחות, קרובי משפחה, קולגות ועוד.

בשנים האחרונות אני חוקרת את הקשר בין תעוזה להצלחה במסגרת המיזם של "חוצפה חיובית" (Positive Chutzpah למי שראה ביוטיוב את ההרצאה שלי ב-TEDx). במסגרת המיזם הזה, שגיל ואני מובילים בעולם, אנחנו מסייעים לחברות לשלב מיינדסט חדשני המוביל ללקיחת סיכונים, תעוזה, והגברת היצירתיות של כלל העובדים. מעניין לגלות שכאשר מנסים להבין ולחקור תעוזה, מגלים דווקא את כל מה שעוצר אותה.

גיליתי, בין היתר, שצניעות לא מאוזנת משמשת אצל הרבה אנשים כמחסום מרכזי בדרך לפריצת גבולות העצמי שלהם.

חוסר היכולת להכיר בעוצמה שלנו, ובפוטנציאל האדיר הטמון בנו, פוגע בסופו של דבר גם בתעוזה שלנו להצליח. בנוסף, הוא מכרסם לא רק במערכת היחסים שיש לנו עם אחרים, אלא גם במערכת היחסים שיש לנו עם עצמנו. במקרה כזה, הצניעות שלנו הופכת לחרב פיפיות אשר במקום להעניק לנו את החן וההערכה לשמם נוצרה, היא מונעת מאיתנו מלגלות את הברק הטמון בנו ולהעריך את עצמנו באופן ראוי, מלא והוגן.

זהו הצד האפל והמסוכן של הצניעות. זה שאינו מאפשר לנו לגלות את היופי הפנימי, העוצמה והפוטנציאל האדירים שבנו. אותו צד אפל שלא מאפשר לנו לספר סיפור חדש והירואי על מי אנחנו, ועד כמה רחוק אנחנו מסוגלים וראויים להגיע.

אז מה איתכם? איך ההרגשה שלכם לגבי הספקטרום שמתחיל בצניעות מוגזמת, ומסתיים בהתפארות קיצונית, שאולי אפילו רחוקה מהמציאות?

ועבור הצנועים שביננו, וכל אלה שעדיין לא התעוררו אל הפוטנציאל שלהם לחיים יוצאי דופן, אני יודעת מניסיון אישי שלמרות שקו הגבול הוא דק ומתעתע, אף פעם לא מאוחר מדי למצוא איזון מחדש, בריא ושלם יותר, בין צניעות מוגזמת, מגבילה ומצמצמת, לבין חיים יוצאי דופן, מלאי הערכה עצמית ומימוש כפי שכולנו ראויים. וכל זה מעורר כמובן מחשבות גם על הבנות שלי. שיהיו צנועות. אבל לא יותר מידי.