אני רוצה לדבר איתכם על הצד האפל של צניעות. על קו הגבול הדק שבין צניעות לבין חוסר הערכה עצמית, ועל איך ומתי צניעות לא מאוזנת יכולה להפוך ל"ברקס" המרכזי בדרך למימוש החלומות שלנו.

ממש בימים אלה אני נעה בחוסר נוחות בכסא המשרדי שלי. אני צריכה להגיש בקרוב לגוף מסוים שאנחנו בקשר איתו, מסמך שבו אני מתארת, בין היתר, את ההישגים, הכישורים, וההצלחות שלי ושל גיל. מי שמכיר אפילו חלק מהפעילות שלנו בארץ ובעולם בשנים האחרונות, יודע שיש לי הרבה מה לכתוב בנושא הזה. אבל בכל זאת אני מוצאת את עצמי נעה בחוסר נוחות בכסא מצד לצד, מתגרדת, מתנשמת, קמה לעשות מתיחות, מתרגלת תנוחות יוגה, נתלית על מוט מתח שתלינו על הסף של אחת הדלתות, אז מה בדיוק הבעיה שלי?

זה מחזיר אותי לילדות שלי בגבעתיים. כמו בסרט "בחזרה לעתיד", לבית שבו גדלתי. בית שבו הערך של צניעות היה ערך עליון. במשך שנים שמעתי משפטים כמו: "עדיף פחות לדבר ויותר לעשות", וגם "אין צורך להתפאר ולעשות Show-off". או בשפה עממית "לא כדאי להוציא עיניים לאחרים" וגם "אל תפארי את עצמך, תני לאחרים לספר", ועוד ועוד משפטים מסוג זה שהחדירו עמוק בתת המודע שלי את הצורך להצניע, להסתיר, להחביא, ולגנוז את העוצמה והברק שטמונים בי. להישאר צנועה.

כמובן שהכל נעשה בכוונה טובה. אבל לקח לי שנים להשתחרר מהמנטרות האלה ומצורות החשיבה המגבילות המסתתרות בבסיסן ,כדי למצוא מחדש את קו הגבול הראוי שבין הכרה והערכה בכוחות הטמונים בי מצד אחד, לבין התפארות זולה ומיותרת מצד שני.

ואגלה לכם משהו, רק ביום שמצאתי את האיזון הנכון, התחילו לקרות קסמים בחיי. וזה מזכיר לי את כל האנשים המוכשרים שאנחנו פוגשים בסמינרים ובהרצאות שלנו בארץ ובעולם, חלקם עם פוטנציאל אדיר לחיים יוצאי דופן, אשר לא מוכנים להכיר בפה מלא בפני עצמם ביכולות ובכישורים שלהם. זו הסיבה שהם גם לא הולכים "עד הסוף" עם החלומות והשאיפות שלהם.


הקושי להכיר בגדולתם, הוא אשר גורם להם באופן טראגי לחוות תחושה של החמצה ופספוס. ואפילו כאשר הם כבר מוכנים לעשות משהו שונה, רבים מהם עוצרים שניה לפני שצריך לקפוץ למים. זהו מעגל קסמים מסוכן שבו תכונה טובה ותמימה לכאורה, צניעות לא מאוזנת במקרה הזה, הופכת למחסום סמוי שלא מאפשר לנו "להמריא" אל החיים שנועדנו לחיות, ולהוסיף ערך חיובי לעולם. אני פוגשת את "הצנועים" כמעט בכל מקום, על הבמה, בחיי היום יום, חברים, לקוחות, קרובי משפחה, קולגות ועוד.

בשנים האחרונות אני חוקרת את הקשר בין תעוזה להצלחה במסגרת המיזם של "חוצפה חיובית" (Positive Chutzpah למי שראה ביוטיוב את ההרצאה שלי ב-TEDx). במסגרת המיזם הזה, שגיל ואני מובילים בעולם, אנחנו מסייעים לחברות לשלב מיינדסט חדשני המוביל ללקיחת סיכונים, תעוזה, והגברת היצירתיות של כלל העובדים. מעניין לגלות שכאשר מנסים להבין ולחקור תעוזה, מגלים דווקא את כל מה שעוצר אותה.


גיליתי, בין היתר, שצניעות לא מאוזנת משמשת אצל הרבה אנשים כמחסום מרכזי בדרך לפריצת גבולות העצמי שלהם.

חוסר היכולת להכיר בעוצמה שלנו, ובפוטנציאל האדיר הטמון בנו, פוגע בסופו של דבר גם בתעוזה שלנו להצליח. בנוסף, הוא מכרסם לא רק במערכת היחסים שיש לנו עם אחרים, אלא גם במערכת היחסים שיש לנו עם עצמנו. במקרה כזה, הצניעות שלנו הופכת לחרב פיפיות אשר במקום להעניק לנו את החן וההערכה לשמם נוצרה, היא מונעת מאיתנו מלגלות את הברק הטמון בנו ולהעריך את עצמנו באופן ראוי, מלא והוגן.

זהו הצד האפל והמסוכן של הצניעות. זה שאינו מאפשר לנו לגלות את היופי הפנימי, העוצמה והפוטנציאל האדירים שבנו. אותו צד אפל שלא מאפשר לנו לספר סיפור חדש והירואי על מי אנחנו, ועד כמה רחוק אנחנו מסוגלים וראויים להגיע.

אז מה איתכם? איך ההרגשה שלכם לגבי הספקטרום שמתחיל בצניעות מוגזמת, ומסתיים בהתפארות קיצונית, שאולי אפילו רחוקה מהמציאות?

ועבור הצנועים שביננו, וכל אלה שעדיין לא התעוררו אל הפוטנציאל שלהם לחיים יוצאי דופן, אני יודעת מניסיון אישי שלמרות שקו הגבול הוא דק ומתעתע, אף פעם לא מאוחר מדי למצוא איזון מחדש, בריא ושלם יותר, בין צניעות מוגזמת, מגבילה ומצמצמת, לבין חיים יוצאי דופן, מלאי הערכה עצמית ומימוש כפי שכולנו ראויים. וכל זה מעורר כמובן מחשבות גם על הבנות שלי. שיהיו צנועות. אבל לא יותר מידי.


למרות היותי נשואה ל"מר וואו", Gil Peretz,עד כשבוע לפני הרצאת טד איקס שלי בקליפורניה, לא היה לי עדיין "רגע וואו" בהרצאה. אמנם עלו הרבה רעיונות לאורך הדרך, אבל את כולם פסלתי בשל חוסר התאמה.


נילי מתאמנת ומתפקעת מצחוק על שטיח האימון בבית

החשש העיקרי שלי היה, שרגע וואו כזה עלול להתפס כגימיק אשר יפגע בהתייחסות הרצינית והעמוקה אל הרעיון של חוצפה חיובית. כך עברו להם החודשים, ואני נמצאת פחות משבוע לפני ההרצאה שלי בטד בלי שום רגע וואו.


רוב החזרות בפני קהל כבר הסתיימו. זהו. אני מוותרת על הרעיון של וואו בהרצאה שלי. ואז קורה הדבר הבא. באחת מ-100החזרות שאני עושה בבית על השטיח האדום העגול הקטנטן שגילי קנה לי בהפתעה (כדי שאתרגל לדבר בשטח מצומצם, דבר שאינו קל למרצים שרגילים לנוע בחופשיות על הבמה), ובעודי משננת וחוזרת על המסרים, גילי מסתובב לו בבית ומקשיב. הוא זוכר בעצמו את ההרצאה שלי בעל-פה, דבר שמנחם אותי מאוד, כי אם אתעלף מאיזו שהיא סיבה, הוא יוכל לעלות על הבמה במקומי...

כך, בזמן שאני משננת את ההרצאה שלי, גילי עולה לקומה העליונה בביתנו. אני מגיעה בהרצאה לרגע שבו אני מספרת על שיחה שהיתה ביננו בזמן אמת. איך ניתחנו את הממצאים של המחקר כששותפי למחקר, גיל, הכריז, "נילי, אני יודע מה משותף לכל היזמים האלה, יש להם... חוצפה!".


וכך, בעודי אומרת בקול את המלה חוצפה, נשמעת שאגה מהקומה השניה. גילי, שכבר משועמם מהחזרות האינסופיות שלי, מצטרף להרצאה שלי, כמו בפזמון חוזר, וצועק את המלה חוצפה בקול רם ומשעשע.

אני מופתעת, מתפוצצת מצחוק, ומבינה באותו רגע, כן! זה רגע הוואו שלי בהרצאת TEDx! אבל מה הסיכוי שמפיקת האירוע תסכים לכך שבמהלך ההרצאה שלי ישמע ברגע מסוים קול גברי צועק מהקהל? למזלנו היא הסכימה.

מגיע היום הגדול. אני בהתרגשות וציפיה חיובית. בעיקר אני שמחה על כך שחלק מהחברים שלי, שכבר השתתפו בחזרות בפני קבוצות שונות ויושבים עכשיו באולם, חושבים שהם כבר ראו הכל בהרצאה הזו, אבל הם הולכים להיות מופתעים. זה הולך להיות מעולה.

גילי נפרד ממני מאחורי הקלעים, משום מה הוא מתמהמה יותר מידי והדלתות הראשיות כבר נסגרות. הוא חייב לחזור לאולם כדי לשבת בקהל ולעשות את הוואו המתוכנן.


הבעיה היא שעוזרת ההפקה לא מרשה לו לחזור לאולם. "מאוחר מידי" היא קובעת, "תישאר איפה שאתה כי זה יפריע לכולם". חה-חה-חה, מצאה את מי להשאיר במקום. בעודי מרגיעה את עצמי ונושמת את הנשימות האחרונות שלי לפני שאני עולה לבמה, אני מחליטה להתנתק מהסצינה הזו ביניהם. בזווית העין אני עוד רואה את גילי מתעלם ממנה באלגנטיות, וחומק מאחורי אחד הווילונות כשעוזרת ההפקה שולחת אחריו מבט מבועת תוך שהיא מתקינה את המיקרופון על אוזני.


"בעלך יותר לחוץ ממך," היא לוחשת.

כמה דקות קדימה ואני כבר בעיצומה של ההרצאה שלי על הבמה. אווירה מדהימה באולם. אני מגיעה לחלק של תיאור השיחה ביננו. אין לי שום מושג אם גילי הצליח להכנס לאולם ואם כן אז איפה הוא יושב. כשאני מגיעה לרגע המתאים ואומרת את המלה חוצפה, בדיוק באותו הרגע נשמע קול גברי צועק מתוך הקהל "חוצפה". יש! בדיוק במקום. בדיוק בזמן. תזמון מדויק. רגע של וואו באולם. כל הראשים מופנים לאחור, מי זה צעק מתוך הקהל חוצפה? אנשים מופתעים.

עוד כמה שניות עוברות, ורוב היושבים באולם מתפרצים בצחוק אדיר ומדבק, ואז גם מתחילות מחיאות כפיים ארוכות. רגע של בלגן באולם. אני מצטרפת אל הצחוק המתגלגל של כולם ומחכה שירגע כדי שאוכל להמשיך. מכאן ואילך, המשך ההרצאה ספוג בשמחה האותנטית של הרגע המפתיע הזה, שיצר באולם אנרגיה נפלאה.

חודשים אחר כך, כשצפינו בפעם הראשונה בסרט של ההרצאה, גילינו שהחלק הזה נחתך כמעט כולו בעריכה. קולו של גילי עומעם וקוצר, מחיאות הכפיים שנמשכו כמעט 30 שניות, נמחקו כולן, ומה שנשאר זה הצחוק שלי וקצת של הקהל. אבל ייתכן שעורכי הסרט לא ידעו איך "לעכל" את הרגע הזה, אז הם פשוט מחקו אותו.

לפני כמה ימים שאלה אותי חברה טובה אם אני מצטערת שהרגע הזה נמחק מהסרט.

עניתי לה "כן,ולא".

ברור שהיה נחמד אם הרגע הזה היה מתועד. אבל אני יודעת שדבר אחד חשוב לא נמחק. השמחה האותנטית, ההפתעה, והאנרגיה שנוצרו באולם כתוצאה מהרגע הזה, נשארו עד סוף ההרצאה והונצחו בסרט. ומי שרוצה בכל זאת לשמוע את שרידי הוואו, מוזמן להציץ בדקה 8 עד 9 בסרט שלי ביוטיוב.




האם יש לך חלום להרצות על במת TED למרות שאנגלית אינה שפת האם שלך?


רבים חולמים להציג את הרעיון שלהם על במת TED או TEDx.

אבל החוויה של דוברי אנגלית שפת אם, שונה בתכלית מהחוויה של אלה שאנגלית היא שפתם השנייה. האחרונים מתמודדים עם אתגרים הנובעים מפערים בשפה, בתרבות ובמבטא, זאת בנוסף לכל אתגר מקצועי אחר שקיים למי שמרצה על במה יוקרתית כזו. (כמו למשל מגבלת הזמן)

האם אתגרים אלה צריכים למנוע מאיתנו, דוברי אנגלית כשפה שנייה, מלהפיץ את הרעיון שלנו באפקטיביות בעולם?

ממש לא.


אני רוצה לשתף 6 תובנות אישיות, בעקבות ההרצאה שלי בכנס TEDx באוגוסט 2018 בקליפורניה. אתמקד אך ורק בתובנות הספציפיות שיש לי עבור מי שאנגלית אינה שפת האם שלו, כמוני, כדי לתת השראה ועצות מעשיות לאלה מכם שרוצים לעשות זאת בעתיד.

אלה מכם שרוצים לראות את ההרצאה עצמה, The Power of Positive Chutzpah, מוזמנים כמובן להקליק ולצפות בה, ואשמח לתגובה חיובית ביוטיוב של ההרצאה. עכשיו זה חשוב במיוחד, לאור הערה אנטישמית שהשתרבבה לחלק של התגובות ביוטיוב.


כעת, לתובנות:


תובנה 1 : "רעיון שווה הפצה" הוא תקף מעבר לכל מחסום של שפה, תרבות או מבטא


אל תתנו להבדלי השפה להרתיע אתכם בשום צורה או למנוע מכם להפיץ את הרעיון שלכם בעולם. להיפך. הכירו בייחודיות שלכם. הניסיון שלי לימד אותי, שלפעמים הרעיונות הטובים ביותר "נולדים" דווקא בגלל הבדלי תרבויות ואינטגרציה בין צורות חשיבה שונות.

באחד המפגשים החברתיים שהשתתפתי בהם לאחרונה בסן דייגו, פגשתי מרצה, יזמית ואקטיביסטית מוכרת, אשר הרצתה גם היא ב-TEDx. בשיחה הקצרה שניהלנו היא אמרה לי: "צפיתי בהרצאה שלך בטד ומאוד אהבתי את הרעיון של חוצפה חיובית". ואז הוסיפה: "אבל את יודעת, רק ישראלי היה יכול להציג את הרעיון הזה על במת TEDx".


"את מבינה" היא אמרה, "לכם כישראלים יש את הקרדביליות להציג רעיון כזה בעולם. כך שאם אתם לא הייתם עושים את זה, אף אחד אחר לא היה עושה זאת במקומכם".


האמירה שלה חידדה לי את מה שכבר הבנתי בשלב הזה.

עובדת היותנו זרים, כאלה שאינם דוברים את השפה האנגלית באופן מושלם, אינה צריכה לרפות את ידינו מלהציג את הרעיונות שלנו באפקטיביות על במת TED או על במות של כנסים בינלאומיים יוקרתיים אחרים.


לפעמים, הרעיון החשוב שאנחנו רוצים להפיץ בעולם, הוא כזה שרק אנחנו יכולים להציג אותו בצורה הטובה ביותר, בגלל מי שאנחנו ולמרות הבדלי השפה.

תובנה 2 : הכריזמה ושפת הגוף שלך חשובים יותר מהמבטא שלך באנגלית


קשה לך לבטא את הצירוף th או את ה-R המתגלגל באנגלית? זה ממש לא העיקר.


אנחנו נוטים לחשוב שהדרך שבה אנחנו נשמעים היא כרטיס הביקור שלנו. אבל הניסיון האישי שלי לימד אותי שהמבטא שלנו חשוב פחות מהכריזמה שלנו ומשפת הגוף שלנו. היכולת שלנו להתחבר לעוצמה הפנימית ולאותנטיות שלנו, היכולת שלנו להיות נוכחים בכאן ועכשיו, עם ברק בעיניים, ליהנות מהרגע, ליצור קשר עם הקהל, להפגין חום, להשתמש בהומור - כל אלה תורמים להצלחת ההרצאה שלנו יותר מאשר איכות המבטא שלנו.


שפת הגוף שלנו היא אוניברסלית, שקופה ומדבקת. היא חודרת למוח הבלתי מודע של הקהל שלנו, הרבה מעבר למילים ולצלילים. לכן אנחנו יכולים להשתמש בגוף שלנו כדי לשדר עוצמה, ביטחון, אמונה פנימית, אותנטיות, סמכות, וזאת אפילו אם המבטא שלנו רחוק מלהיות מושלם.


אחד הדברים המרכזיים שסייעו לי הכי הרבה בהרצאת TEDx שלי היה השימוש בשפת הגוף ובתקשורת הלא מילולית, ובעיקר בידיים. אבל הדרך לא היתה קלה.

הנה סיפור מאחורי הקלעים של ההכנות שלי.


אחד המשובים שקיבלתי בתחילת הדרך על ההרצאה שלי מהמארגנים של האירוע, וגם ממספר אנשי מקצוע אחרים שראו אותי, היה שאני זזה יותר מידי על הבמה ושאני משתמשת יותר מידי בתנועות ידיים. נאמר לי בעשרות משובים, שעדיף לבצע תנועה מינימאלית על הבמה ותנועות ידיים מבוקרות בגלל האופי של האירוע.


האמת, לא הצלחתי לעמוד בכך. כאשר תרגלתי את המסרים שלי מצאתי את עצמי, שוב ושוב, נסחפת בהתלהבות לתנועות ידיים מרובות, ביחד עם תנועת יתר על גבי השטיח האדום שגיל קנה לי בהפתעה לצורך התרגול. אפילו העובדה שהשטיח היה קטן יותר מהשטיח הצפוי באירוע, לא עזרה לי לצמצם את התנועתיות שלי.


ניסיתי, אוי, כמה ניסיתי. אבל למרבה הפליאה גיליתי, שבכל פעם שאני עוצרת ומאיטה את הידיים שלי, אני מאבדת מההתלהבות ומהזרימה שלי. אני מאבדת מהאותנטיות שלי.

בשלב מסויים החלטתי לוותר. זהו! ככה אני. הידיים שלי זזות ביחד איתי, ואין לי שום דרך להרגיע אותן מבלי לפגוע באנרגיה שלי. זו אני.

החלטתי שאני משמרת את התנועה הטבעית שלי למרות ההמלצות שקיבלתי.


ואכן, במהלך ההרצאה שלי ב-TEDx, כפי שאפשר לראות, אני נעה בחופשיות, ושפת הגוף שלי היא זו שמאפשרת לי לשמור על רמת אנרגיה והתלהבות גבוהה לאורך כל 15 הדקות שלה.


אני שמחה שהקשבתי לעצמי (ולגיל שאמר לי לכל אורך הדרך, "תישארי נאמנה לאינטואיציה שלך"), והיום אני גם יודעת מניסיון אישי שכריזמה המוקרנת בעזרת שפת גוף נכונה וטבעית, חשובה יותר מהמבטא שלנו.


לאחרונה, קיבלתי חיזוק משמעותי להחלטה זו שלי. צפיתי בהרצאתה של החוקרת Vanessa Van Edwards אשר הובילה מחקר על הנאומים הוויראליים ביותר ב-TED. מסתבר שאחת התבניות שהיא זיהתה בנאומים הוויראליים היתה תנועות ידיים מרובות. ליתר דיוק, נספרו במעבדה שלה 465 בממוצע תנועות ידיים ב-18דקות. מדהים, לא?


אני לא הגעתי למספר הזה בהרצאה שלי, אבל אני שמחה שהקשבתי לעצמי ושמרתי על שפת גוף אותנטית. אני מקווה שממצאי מחקר זה יופצו בקרב מארגני TEDx, ושבעתיד יתחילו להמליץ לדוברים להשתחרר קצת יותר על הבמה, ולהניע את הגוף והידיים בחופשיות ובאותנטיות.


תובנה 3 : העומק והחדשנות של הרעיון שלך אינם פונקציה של מספר המילים המתוחכמות שיש בהרצאה שלך, אלא של מידת הבהירות המחשבתית שלך.


אפשר להציג רעיונות מורכבים ועמוקים בצורה פשוטה, ובשפה בסיסית.


אחד המיתוסים שרבים שוגים בהם הוא שכדי להשמע מעניינים וחדשניים אנחנו צריכים להשתמש במילים מתוחכמות ובמושגים מורכבים המשדרים מקצועיות.

אבל האמת היא שזה בדיוק הפוך.

מומחה הוא אדם שיודע להסביר נושא מורכב באופן פשוט להבנה.

פשטות היא סוד ההצלחה בהעברת מסרים, גם בשפת האם שלנו וגם בשפות אחרות. אבל הרבה פעמים דווקא בשפת האם שלנו אנחנו נוטים להציג דברים בצורה מפולפלת מידי, מתוחכמת ומורכבת, ובעיקר אם אנחנו מרצים בתחום שבו אנחנו גם נחשבים למומחים.


על פי מחקרים רבים שנעשו בעשרים השנים האחרונות, כולל כאלה ששיתפנו אותם בספר OBAMA'S SECRETS, אחד הסודות של דוברים אפקטיביים במיוחד הוא פשטות בהעברת מסרים.


מבחינה זו, העובדה שאנגלית היא שפה שנייה שלנו יכולה להפוך ליתרון. כך, במקום לבחור במילים מתוחכמות כדי לבטא רעיון עמוק, אנחנו יכולים לדבר בשפה פשוטה, בסיסית, ולהיות אפקטיביים לא פחות, ואולי אפילו יותר.


תחסכו לעצמכם את הצורך לשנן מילים עם 5 הברות, ומושגים מורכבים שאין כל צורך בהם כדי להרשים את הקהל. במקום זאת, תבחרו מילים פשוטות שקל ונוח לכם לבטא. כך תוכלו להעביר את הרעיון שלכם בפשטות אפקטיבית, ומבלי לפגוע בעומק או בחדשנות שלו.


במלים אחרות, החיסרון שלנו - כלומר העובדה שאיננו שולטים בשפה בשלמותה - יכול להפוך ליתרון, כאשר הוא מאפשר לנו לדבר בפשטות אל הקהל. וכיוון שההרצאות עולות גם ברשת, וצופים בהם אנשים מ-200 מדינות שונות שרבים מהם אינם שולטים באנגלית, הפשטות שלנו היא אפילו יתרון עבורם.


תובנה 4 : המבטא שלך דורש מהמאזינים ריכוז יתר.


אם פגשת פעם אמריקני מטקסס, יתכן ונדרשו לך מספר דקות להסתגל למבטא שלו, נכון?

אם אתה עובד בחברה רב-לאומית, ופגשת הודי דובר אנגלית מושלמת שמדבר במבטא הודי קלאסי, ייתכן ששוב נזקקת להגביר את הריכוז שלך. את כל זה חשוב לזכור לקראת ההרצאה שלנו ב-TED.

המבטא שלנו ידרוש גם כן ריכוז יתר מהקהל.

לכן חשוב להבהיר לקהל מיד בפתיחת ההרצאה, מדוע כדאי לו להקשיב לנו, למרות המבטא שלנו.


זו גם הסיבה שמומלץ בדקות הראשונות לדבר קצת יותר לאט מהקצב הרגיל שלנו, כדי לאפשר לצופים להתרגל למבטא שלנו. אם המאזינים לא יבינו אותנו, הם לא ירצו להשקיע את הזמן הכרוך בהקשבה לנו, וממילא לא יאמצו את הרעיון שאנחנו חושפים בהרצאה.

לכן מומלץ מאוד בין היתר לעבוד גם על המבטא שלנו עם איש מקצוע שזו המומחיות שלו.

פתיחה אפקטיבית ומעוררת סקרנות הופכת לקריטית במקרה כזה כי היא מוכיחה לקהל מיד בהתחלה ששווה לו להשאר ולהאזין לנו.

זו אחת הסיבות שבגללן פתחתי את ההרצאה שלי בשאלה מעוררת מחשבה אשר יכולה להיות רלוונטית לכל אחד שיושב בקהל או צופה ברשת:

"ציות לכללים או הטלת ספק בהם - מהי הדרך הטובה ביותר להצלחה?"


תובנה 5 : כמות התרגול שנדרשת ממך כמי שלא דובר אנגלית ברמת שפת - אם היא כפולה , לפחות , אבל זה פועל רק לטובתך.


ניסיוני האישי לימד אותי, שככל ששלטתי בהרצאה שלי יותר, כך הייתי פנויה יותר להיות נוכחת במלוא החושים בזמן ההרצאה. השליטה בחומר היא זו שאיפשרה לי בזמן אמת ליהנות מהרגע וליצור כימיה עם הקהל באולם. האתגר על במה כזו, הוא כמובן למצוא את האיזון הראוי בין שינון מתמשך, תיקונים והתאמות, לבין היכולת לתת את ההרצאה בכל פעם מחדש עם אותה רמת עניין וסקרנות כאילו זו היתה הפעם הראשונה שלנו.


תובנה 6 : על הבמה של TED - חשוב יותר ליהנות מאשר לדייק.


למרות שתרגלתי את ההרצאה שלי עשרות פעמים, היא המשיכה להתפתח ולהשתנות כמעט עד היום האחרון, בגלל שביצעתי חזרות בפני קהל ויישמתי הערות ושיפורים שנראו לי חשובים.


כך, בעוד שההרצאה שלי הולכת ומתפתחת, מצאתי את עצמי כמעט בכל חזרה עושה לפחות טעות אחת קטנה או חוסר דיוק לעומת המתוכנן.


היו מספר רגעים מתסכלים. כמה חזרות עוד אצטרך לעשות כדי שלא יהיו לי טעויות בכלל???


אבל, אז הבנתי שזו בכלל לא צריכה להיות המטרה שלי! אני חייבת לשחרר את עצמי מהנטל של שלמות כי זה לא הולך לקרות, ובכל מקרה זה לא שווה את המחיר.


במקום זאת, הצבתי לעצמי מטרה ליהנות בכל מצב. לא משנה כמה אי דיוקים, תקלות או הפתעות יהיו לי בהרצאה, אני הולכת ליהנות.


ההחלטה הזו שירתה אותי בזמן אמת, כאשר השלט האלחוטי של המצגת הפסיק לעבוד.

ההסכמה להתמסר, לשחרר שליטה ופשוט ליהנות, הביאה אותי למצב ביצועי מיטבי ועזרה לי לשמור על רמת אנרגיה גבוהה. היא גם זו שסייעה לי לצאת באלגנטיות מתקלה לא צפוייה שהתרחשה בשטח.


ולגבי הדיוק, האם עשיתי טעויות קטנות גם ביום הקובע על הבמה? ברור שעשיתי! אבל הן לא פגעו בהנאה שלי או בחיבור לקהל, ורק הפכו אותי ליותר אנושית ואותנטית.


אלה 6 התובנות והלקחים שרציתי לשתף. לסיכום, העובדה שאינך דובר אנגלית ברמת שפת אם אינה צריכה למנוע ממך להפיץ את הרעיון שלך על כל במת TED שתבחר. בהכנה מתאימה המתחשבת במכלול האתגרים, תוכל לעשות זאת בצורה נפלאה ואפקטיבית.

בהצלחה.


רוצה לקבל בעתיד עוד מידע על TED ועל הזדמנויות שלך להעלות את ההרצאות והמצגות שלך לרמה בינלאומית? הצטרף לרשימת התפוצה האקסקלוסיבית שלנו, שמקבלת עדכונים לפני אחרים, ומידע שלא תמיד מפורסם בערוצים אחרים. להצטרפות - הקליקו כעת עכשיו.



לצפיה בהרצאת TED של נילי פרץ הקליקו ==> The Power of Positive Chutzpah.