למרות היותי נשואה ל"מר וואו", Gil Peretz,עד כשבוע לפני הרצאת טד איקס שלי בקליפורניה, לא היה לי עדיין "רגע וואו" בהרצאה. אמנם עלו הרבה רעיונות לאורך הדרך, אבל את כולם פסלתי בשל חוסר התאמה.
החשש העיקרי שלי היה, שרגע וואו כזה עלול להתפס כגימיק אשר יפגע בהתייחסות הרצינית והעמוקה אל הרעיון של חוצפה חיובית. כך עברו להם החודשים, ואני נמצאת פחות משבוע לפני ההרצאה שלי בטד בלי שום רגע וואו.
רוב החזרות בפני קהל כבר הסתיימו. זהו. אני מוותרת על הרעיון של וואו בהרצאה שלי. ואז קורה הדבר הבא. באחת מ-100החזרות שאני עושה בבית על השטיח האדום העגול הקטנטן שגילי קנה לי בהפתעה (כדי שאתרגל לדבר בשטח מצומצם, דבר שאינו קל למרצים שרגילים לנוע בחופשיות על הבמה), ובעודי משננת וחוזרת על המסרים, גילי מסתובב לו בבית ומקשיב. הוא זוכר בעצמו את ההרצאה שלי בעל-פה, דבר שמנחם אותי מאוד, כי אם אתעלף מאיזו שהיא סיבה, הוא יוכל לעלות על הבמה במקומי...
כך, בזמן שאני משננת את ההרצאה שלי, גילי עולה לקומה העליונה בביתנו. אני מגיעה בהרצאה לרגע שבו אני מספרת על שיחה שהיתה ביננו בזמן אמת. איך ניתחנו את הממצאים של המחקר כששותפי למחקר, גיל, הכריז, "נילי, אני יודע מה משותף לכל היזמים האלה, יש להם... חוצפה!".
וכך, בעודי אומרת בקול את המלה חוצפה, נשמעת שאגה מהקומה השניה. גילי, שכבר משועמם מהחזרות האינסופיות שלי, מצטרף להרצאה שלי, כמו בפזמון חוזר, וצועק את המלה חוצפה בקול רם ומשעשע.
אני מופתעת, מתפוצצת מצחוק, ומבינה באותו רגע, כן! זה רגע הוואו שלי בהרצאת TEDx! אבל מה הסיכוי שמפיקת האירוע תסכים לכך שבמהלך ההרצאה שלי ישמע ברגע מסוים קול גברי צועק מהקהל? למזלנו היא הסכימה.
מגיע היום הגדול. אני בהתרגשות וציפיה חיובית. בעיקר אני שמחה על כך שחלק מהחברים שלי, שכבר השתתפו בחזרות בפני קבוצות שונות ויושבים עכשיו באולם, חושבים שהם כבר ראו הכל בהרצאה הזו, אבל הם הולכים להיות מופתעים. זה הולך להיות מעולה.
גילי נפרד ממני מאחורי הקלעים, משום מה הוא מתמהמה יותר מידי והדלתות הראשיות כבר נסגרות. הוא חייב לחזור לאולם כדי לשבת בקהל ולעשות את הוואו המתוכנן.
הבעיה היא שעוזרת ההפקה לא מרשה לו לחזור לאולם. "מאוחר מידי" היא קובעת, "תישאר איפה שאתה כי זה יפריע לכולם". חה-חה-חה, מצאה את מי להשאיר במקום. בעודי מרגיעה את עצמי ונושמת את הנשימות האחרונות שלי לפני שאני עולה לבמה, אני מחליטה להתנתק מהסצינה הזו ביניהם. בזווית העין אני עוד רואה את גילי מתעלם ממנה באלגנטיות, וחומק מאחורי אחד הווילונות כשעוזרת ההפקה שולחת אחריו מבט מבועת תוך שהיא מתקינה את המיקרופון על אוזני.
"בעלך יותר לחוץ ממך," היא לוחשת.
כמה דקות קדימה ואני כבר בעיצומה של ההרצאה שלי על הבמה. אווירה מדהימה באולם. אני מגיעה לחלק של תיאור השיחה ביננו. אין לי שום מושג אם גילי הצליח להכנס לאולם ואם כן אז איפה הוא יושב. כשאני מגיעה לרגע המתאים ואומרת את המלה חוצפה, בדיוק באותו הרגע נשמע קול גברי צועק מתוך הקהל "חוצפה". יש! בדיוק במקום. בדיוק בזמן. תזמון מדויק. רגע של וואו באולם. כל הראשים מופנים לאחור, מי זה צעק מתוך הקהל חוצפה? אנשים מופתעים.
עוד כמה שניות עוברות, ורוב היושבים באולם מתפרצים בצחוק אדיר ומדבק, ואז גם מתחילות מחיאות כפיים ארוכות. רגע של בלגן באולם. אני מצטרפת אל הצחוק המתגלגל של כולם ומחכה שירגע כדי שאוכל להמשיך. מכאן ואילך, המשך ההרצאה ספוג בשמחה האותנטית של הרגע המפתיע הזה, שיצר באולם אנרגיה נפלאה.
חודשים אחר כך, כשצפינו בפעם הראשונה בסרט של ההרצאה, גילינו שהחלק הזה נחתך כמעט כולו בעריכה. קולו של גילי עומעם וקוצר, מחיאות הכפיים שנמשכו כמעט 30 שניות, נמחקו כולן, ומה שנשאר זה הצחוק שלי וקצת של הקהל. אבל ייתכן שעורכי הסרט לא ידעו איך "לעכל" את הרגע הזה, אז הם פשוט מחקו אותו.
לפני כמה ימים שאלה אותי חברה טובה אם אני מצטערת שהרגע הזה נמחק מהסרט.
עניתי לה "כן,ולא".
ברור שהיה נחמד אם הרגע הזה היה מתועד. אבל אני יודעת שדבר אחד חשוב לא נמחק. השמחה האותנטית, ההפתעה, והאנרגיה שנוצרו באולם כתוצאה מהרגע הזה, נשארו עד סוף ההרצאה והונצחו בסרט. ומי שרוצה בכל זאת לשמוע את שרידי הוואו, מוזמן להציץ בדקה 8 עד 9 בסרט שלי ביוטיוב.
Comments